רע"א 10343/05, "עמידר" - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' נגה
כב' השופט א. רובינשטיין
עו"ד אברהים ח'ורי למבקשת; עו"ד אהרון גורל, גבריאל גורל למשיבה
25.04.2006
העובדות:
1. בשנת 1956 השכירה עמידר (להלן: "המבקשת"), בעלת הזכויות בדירה, את הדירה למנוח, ומאז התגוררה בה משפחתו של המנוח, ובכללה בנו. בשנת 1967 נישאה המשיבה לבנו של המנוח, וממועד זה היא מתגוררת בדירה. לאחר גירושיה המשיכה המשיבה להתגורר בדירה, וכיום היא מתגוררת בה לבדה.
2. המבקשת הגישה תביעה לסילוק ידה של המשיבה מן הדירה, בטענה כי פלשה אליה. כן נתבעה המשיבה לשלם דמי שימוש בדירה; בית המשפט השלום דחה את התביעה וקבע כי המשיבה לא פלשה לדירה וכי לפחות עד לשנת 1996 הייתה חזקתה בדירה כדין. מעבר לנדרש, הוסיף בית המשפט השלום כי המנוח היה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב- 1972 (להלן: "החוק") וכי המשיבה נהנית ממעמד של דיירת מוגנת בדירה כממשיכת זכותו של המנוח בהתבסס על הוראות סעיפים 20 ו-27(1) לחוק. כנגד פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר אימץ את קביעת בית המשפט השלום, אולם מנימוקים שונים, ודחה את הערעור.
3. בבקשת רשות ערעור זו טוענת המבקשת כי נוכח היותה גוף ציבורי, האמון על רכוש המדינה, ונוכח העובדה כי תוצאות פסקי הדין של בתי המשפט קמא משליכות על רבים מהזכאים לדיור הציבורי בישראל, יש ליתן רשות ערעור.
4. לגופה של הבקשה טוענת המבקשת כי כל הסכמי השכירות אשר היא צד להם, ובכללם הסכם השכירות נשוא הבקשה דנא, אינם חוזי שכירות מוגנים. לשיטתה, קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש לציין במפורש כי עקב קיומן של העובדות המנויות בסעיף 14 לחוק נשללת הגנת החוק, או לחילופין להוכיח כי הדייר שחתם על הסכם השכירות הבין את נפקותן ומשמעותן של עובדות אלו, קביעה מוטעית היא.
הבקשה נדחתה.
החלטה:
1. ככל שהמדובר בנסיבות המיוחדות של המקרה, ובכך שהמדובר בהסכם שכירות שנחתם בטביעת אצבע על ידי השוכר המנוח, ניתן להניח כי ספק רב אם ידע המנוח בחתמו על ההסכם שהמדובר בשלילתה של הגנת הדייר. ואולם, בשעה שאין נסיבות מיוחדות מעין אלה - והוכחתן של הנסיבות הללו מוטלת על המבקש לאשש את הגנת הדייר - העובדה שלא פורש ספציפית כי משמעות המועדים הנקובים של השלמת הבניה וההשכרה היא שלילת הגנת הדייר, אינה צריכה, ככלל, לשלול את הסרתה של הגנת הדייר.
2. ההתדיינות בנושא הגנת הדייר הולכת ומתמעטת, בהתמעט הגנת הדייר בכלל, ויש מקום, ככלל, לפרשנות מצמצמת של הגנה זו. אולם, כל עוד ההגנה קיימת, נחוצה זהירות רבה בהוספת תנאים מעבר לדרישתו המפורשת של המחוקק, בקריאה לאחור, לחוזים שנחתמו בעידן אחר, לפני עשרות שנים.
3. משמעות הדרישה שבחוק לפרש את הנסיבות השוללות את הגנתו הינה לפקוח את עיני השוכר, בלשון אשר תמנע את הטעייתו בדבר המצב המשפטי. אולם, אין לפקוד על המדינה "עוונות" משכבר של חוזים שמילאו אחר דרישת המחוקק לציון הנסיבות, קרי מועד הבניה וההשכרה, אך לא הרחיבו והוסיפו מפורשות את התוצאה המשפטית - הסרת הגנת הדייר. משמעותה של גישה אחרת תהא להטיל על הרשות, אשר מילאה את דרישות החוק, את הצורך להוכיח מה בדיוק ידע החותם ספציפית מקדמת דנא, דבר שהינו מעל לתכלית החקיקה והחוזים, ומהווה נטל כבד מדי.
4. במקרה דנן, מאחר ונקבע כי המשיבה אינה בחינת פולשת, שכן תחילת החזקתה בנכס הייתה כדין, ומאחר והמשיבה זכאית, ולו גם לפנים משורת הדין, לדיור ציבורי, הרי שאין לאפשר רשות ערעור למבקשת.
כב' השופט א. רובינשטיין
עו"ד אברהים ח'ורי למבקשת; עו"ד אהרון גורל, גבריאל גורל למשיבה
25.04.2006
העובדות:
1. בשנת 1956 השכירה עמידר (להלן: "המבקשת"), בעלת הזכויות בדירה, את הדירה למנוח, ומאז התגוררה בה משפחתו של המנוח, ובכללה בנו. בשנת 1967 נישאה המשיבה לבנו של המנוח, וממועד זה היא מתגוררת בדירה. לאחר גירושיה המשיכה המשיבה להתגורר בדירה, וכיום היא מתגוררת בה לבדה.
2. המבקשת הגישה תביעה לסילוק ידה של המשיבה מן הדירה, בטענה כי פלשה אליה. כן נתבעה המשיבה לשלם דמי שימוש בדירה; בית המשפט השלום דחה את התביעה וקבע כי המשיבה לא פלשה לדירה וכי לפחות עד לשנת 1996 הייתה חזקתה בדירה כדין. מעבר לנדרש, הוסיף בית המשפט השלום כי המנוח היה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב- 1972 (להלן: "החוק") וכי המשיבה נהנית ממעמד של דיירת מוגנת בדירה כממשיכת זכותו של המנוח בהתבסס על הוראות סעיפים 20 ו-27(1) לחוק. כנגד פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר אימץ את קביעת בית המשפט השלום, אולם מנימוקים שונים, ודחה את הערעור.
3. בבקשת רשות ערעור זו טוענת המבקשת כי נוכח היותה גוף ציבורי, האמון על רכוש המדינה, ונוכח העובדה כי תוצאות פסקי הדין של בתי המשפט קמא משליכות על רבים מהזכאים לדיור הציבורי בישראל, יש ליתן רשות ערעור.
4. לגופה של הבקשה טוענת המבקשת כי כל הסכמי השכירות אשר היא צד להם, ובכללם הסכם השכירות נשוא הבקשה דנא, אינם חוזי שכירות מוגנים. לשיטתה, קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש לציין במפורש כי עקב קיומן של העובדות המנויות בסעיף 14 לחוק נשללת הגנת החוק, או לחילופין להוכיח כי הדייר שחתם על הסכם השכירות הבין את נפקותן ומשמעותן של עובדות אלו, קביעה מוטעית היא.
הבקשה נדחתה.
החלטה:
1. ככל שהמדובר בנסיבות המיוחדות של המקרה, ובכך שהמדובר בהסכם שכירות שנחתם בטביעת אצבע על ידי השוכר המנוח, ניתן להניח כי ספק רב אם ידע המנוח בחתמו על ההסכם שהמדובר בשלילתה של הגנת הדייר. ואולם, בשעה שאין נסיבות מיוחדות מעין אלה - והוכחתן של הנסיבות הללו מוטלת על המבקש לאשש את הגנת הדייר - העובדה שלא פורש ספציפית כי משמעות המועדים הנקובים של השלמת הבניה וההשכרה היא שלילת הגנת הדייר, אינה צריכה, ככלל, לשלול את הסרתה של הגנת הדייר.
2. ההתדיינות בנושא הגנת הדייר הולכת ומתמעטת, בהתמעט הגנת הדייר בכלל, ויש מקום, ככלל, לפרשנות מצמצמת של הגנה זו. אולם, כל עוד ההגנה קיימת, נחוצה זהירות רבה בהוספת תנאים מעבר לדרישתו המפורשת של המחוקק, בקריאה לאחור, לחוזים שנחתמו בעידן אחר, לפני עשרות שנים.
3. משמעות הדרישה שבחוק לפרש את הנסיבות השוללות את הגנתו הינה לפקוח את עיני השוכר, בלשון אשר תמנע את הטעייתו בדבר המצב המשפטי. אולם, אין לפקוד על המדינה "עוונות" משכבר של חוזים שמילאו אחר דרישת המחוקק לציון הנסיבות, קרי מועד הבניה וההשכרה, אך לא הרחיבו והוסיפו מפורשות את התוצאה המשפטית - הסרת הגנת הדייר. משמעותה של גישה אחרת תהא להטיל על הרשות, אשר מילאה את דרישות החוק, את הצורך להוכיח מה בדיוק ידע החותם ספציפית מקדמת דנא, דבר שהינו מעל לתכלית החקיקה והחוזים, ומהווה נטל כבד מדי.
4. במקרה דנן, מאחר ונקבע כי המשיבה אינה בחינת פולשת, שכן תחילת החזקתה בנכס הייתה כדין, ומאחר והמשיבה זכאית, ולו גם לפנים משורת הדין, לדיור ציבורי, הרי שאין לאפשר רשות ערעור למבקשת.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
